בקשת תיקי כשרות
שאל את הרב
לשאלת רב מלאו את הטופס
פסק השו"ע (תנג א) שיוצאים ידי חובת אכילת מצה בחטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. וברמ"א הוסיף בשם המהרי"ל שהמנהג ליקח לכתחילה חטים. וכתב המשנ"ב שהטעם הוא משום שהוא חביב לאדם ביותר ויש בזה משום הידור מצווה. והוסיף שאם אין לו חטים יקח מארבעת המינים האחרים את החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון.
ויש לדון עפ"י טעמו של המשנ"ב מה יהיה הדין במי שכוסמין חביבים עליו מהחטים האם נאמר שאצלו הידור המצווה יהיה במצת כוסמין או שמא הולכים לפי רוב בנ"א המעדיפים פת כוסמין. אך מכל מקום הובאו בפוסקים טעמים נוספים לעדיפות החטים – משום שהמינים האחרים ממהרים להחמיץ. (דעת תורה), וכן משום ששלוש המצות הן כעין לחמי תודה שמביא היוצא מבית האסורים ולחמי התודה היו מחטים. (ברכת הזבח.) ועפ"י טעמים אלו יש להעדיף חטים בכל מקרה.
עוד דנו הפוסקים בעניין מי שאין לו פת חיטה ושאר המינים שווים לו בחשיבותם – במה יבחר:
בכף החיים כתב שיקדים שעורים המוזכרים במפורשת בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואילו בספר מצות מצוה כתב שיעדיף כוסמין משום שנחשבים מין חטים גם לעניין חימוץ – שאינם ממהרים להחמיץ כמו השעורים.
מכאן שמי שמותר לו לאכול מצה מחיטה – ראוי שיקיים את מצוות אכילת מצה במצה העשויה מחיטה, אף אם היה מעדיף מבחינה בריאותית מצת כוסמין.
חולי ציליאק וכד' שאסור להם לאכול מצה מחיטה יכולים לצאת לכתחילה ידי חובה במצה העשויה משבולת שועל או ממין אחר ממיני הדגן.
מכירת חמץ לגוי נועדה למנוע הפסד מרובה הכרוך בשריפת החמץ. לכן היא מיועדת לבתי חרושת, חנויות וכן לאנשים פרטיים ששריפת החמץ שברשותם תגרום להם הפסד מרובה, כגון מי שיש לו בביתו בקבוקי וויסקי יקרים.
במכירת החמץ קונה הגוי את החמץ בערב פסח ומשלם על כך מקדמה, כאשר לאחר הפסח הוא אמור לשלם את יתרת התשלום (לפי הערכת שמאים שיעריכו את שווי החמץ) ולקחת את החמץ לרשותו. בפועל הגוי מוכר את החמץ לאחר הפסח בחזרה ליהודי, אך על פי תנאי המכירה יש לו את הזכות לשלם את היתרה ולקחת את החמץ כנ"ל.
מכאן, שהעיקרון ההופך את מכירת החמץ למכירה שיש לה תוקף הינו שבעל החמץ באמת מסכים להיפטר לגמרי מן החמץ תמורת תשלום, כלומר שאם הגוי ירצה לשלם את יתרת הסכום עבור החמץ ולקחת אותו אליו לאחר הפסח – בעל החמץ מסכים לכך.
מכאן שמכירת חמץ לגוי על מנת להשאיר בבית מלאי לשעת חירום היא בעייתית, משום שבמצב זה בעל הבית המוכר את החמץ לגוי אינו מעוניין באמת שהגוי יקח את החמץ וישלם תמורתו, שהרי כל המכירה נועדה לכך שישאר בידו מלאי החמץ לשעת חירום.
יודגש שכל האמור הוא רק בחמץ גמור כגון קרקרים, פסטה וכד', אך מוצרי מזון שאינם כשרים לפסח משום שיש בהם חשש תערובת חמץ מותר לכתחילה לכוללם במכירת החמץ לגוי.
על כן גם במצב החירום אין למכור לכתחילה במכירת החמץ לגוי חמץ גמור שלא במקום הפסד מרובה. אם יש צורך בבית במלאי מזון לשעת חירום יצטיידו במצות, וכן ניתן יהיה לשמור מוצרי מזון שאינם חמץ גמור אף אם אינם כשרים לפסח. כמובן שאין כל בעיה לשמור בבית מוצרי קטניות – גם לבני אשכנז.
כל האמור הוא באופן כללי, אך במקרים בהם מסיבות בריאותיות וכד' יש צורך בהחזקת מלאי של חמץ בבית – ניתן יהיה לכלול זאת במכירת החמץ לגוי.
נפסק בשו"ע (סימן תלו) כי היוצא מביתו בתוך שלושים יום, גם אם עתיד לחזור לביתו רק לאחר הפסח חייב בבדיקת חמץ. לכן תלמידים או סטודנטים הגרים מחוץ לבית הוריהם, וחוזרים לבית הוריהם לפני פסח, צריכים לבדוק את החמץ בלא ברכה בערב לפני יציאתם.
אולם, מי שעוזב לחלוטין את ביתו, כגון שוכר העוזב את ביתו השכור ועובר לגור בבית אחר – אינו צריך לבדוק את החמץ לפני יציאתו.
בטעם הדבר כותב המשנה ברורה, שהיות שיוצא מן הבית ואין דעתו עוד לשוב אליו, הרי מסתמא הוא מפקיר את חמצו הנמצא שם והרי הוא כמשליך אותו ברחוב, והיות שהחמץ אינו שלו ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. ומצות בדיקת חמץ יקיים בבית החדש אליו נכנס.
אכן, בערב פסח, אם הדירה עדיין לא הושכרה לאחר, מחוייב המשכיר לבדוק את הדירה אף שהחמץ שבדירה לא היה שלו. ואם הושכרה לאחר והשוכר קיבל את המפתח לפני ערב פסח – חובת הבדיקה מוטלת על השוכר.
מצד הדין, אף אם השוכר שעוזב את הדירה ידוע שהמשכיר או השוכר החדש לא יבדקו את החמץ הוא רשאי להשאיר חמץ בדירה ופטור מחובת הבדיקה בדירה שאותה מפנה, אולם בשם הגר"י קנייבסקי נכתב שיתכן וממידת חסידות ראוי לו לנקות את הבית היטב כדי שהמשכיר לא יעבור על איסור "בל יראה", ואף אם הוא יודע שהמשכיר עובר על איסור זה בבית שבו הוא גר, מ"מ ראוי לעשות כן כדי למעט ממנו את העבירה. (משנ"ב דרשו).
נוהגים לתת לפני קריאת המגילה "זכר למחצית השקל" שהיו נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים, לקניית קרבנות ציבור, וניתן גם כן לכפרה, כפי שנאמר בתורה "לכפר על נפשותיכם".
הרמ"א (תרצד א) כתב שאין חייב ליתן אלא רק מי שהוא מעל גיל עשרים, אך רבים חולקים וסוברים שכל מי שהוא מעל גיל בר מצוה חייב ליתן.
מנהג בני אשכנז ליתן גם בעד בניו הקטנים מתחת לבר מצוה, ואף בעד העוברים, וכן בעד נשים ובנות (משנ"ב שם ס"ק ה ור' שם במהדורת דרשו), וכן בני ספרד שיש ביכולתם יתנו בעד הנשים ובעד כל בני הבית הסמוכים על שולחנם – כולל ילדיהם הקטנים. (ילקוט יוסף).
מעיקר הדין יוצאים ידי חובה בנתינת שלוש מחציות של המטבע הנהוג במדינה, דהיינו כיום שלושה חצאי שקלים וכן מנהג בני אשכנז. (רמ"א שם)
ומנהג בני ספרד לתת את הסכום השווה לערך המקורי של מחצית השקל שהוא קרוב ל 10 גרם כסף טהור. ערך זה משתנה בהתאם לשער הכסף בבורסה העולמית ובהתאם לשינויים בשער הדולר, וישנן מספר שיטות לחישובו. הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א פרסם שהשיעור הוא 29 ₪ (כולל מע"מ). באתר מכון כת"ר מתפרסם השיעור המעודכן בכל יום לפי החישוב של מכון כת"ר ושם השיעור היום הוא 28 ₪ לא כולל מע"מ, ובתוספות מע"מ 33 ₪.
מי מבני ספרד שאין באפשרותו לתת סכום זה עבור כל אחד מבני משפחתו יתן בעבורו סכום זה ובעבור שאר בני הבית יתן חצי שקל עבור כל אחד.
השנה (תשפ"ד) שפורים חל במוצ"ש, זמן נתינת זכר למחצית השקל הוא ביום תענית אסתר (יום חמישי) בין מנחה לערבית, ואם מאחרים את קריאת המגילה במוצ"ש אפשר לתת גם במוצ"ש קודם קריאת המגילה, ובמוקפים יש נוהגים ליתן בליל שני לפי קריאת המגילה.
נפסק בשולחן ערוך (תרצז א) שבי"ד ובט"ו באדר ראשון אין אומרים תחנון ולא למנצח ואסורים בהספד ותענית. לכן מחר יום שישי אין אומרים תחנון ולמנצח, וכן היום במנחה אין אומרים תחנון ובשבת קודש אין אומרים אב הרחמים ולא צדקתך.
נחלקים הראשונים בשאלה האם יש חובת משתה ושמחה גם בפורים קטן שבאדר הראשון ולמעשה כתב הרמ"א: "י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן, מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד."
דעת המשנה ברורה שגם כרכים המוקפות חומה ירבו קצת בסעודה רק בי"ד באדר ראשון ולא בט"ו באדר ראשון, אך למעשה לא נהגו כך, ובני הכרכים ירבו קצת בסעודה גם בט"ו באדר ראשון, והשנה שחל בשבת יוסיפו מאכל לשם פורים – מעבר לסעודת שבת הרגילה. (ר' מנחת יצחק י נח, הליכות שלמה)
יש לציין שאף שבפשטות נראה שפורים העיקרי הוא באדר השני, הרי שיש חשיבות מיוחדת דווקא לפורים קטן:
מדברי הגמרא עולה שיש חובה מהתורה לעשות זכר לנס: "ומה מעבדות לחירות (ביציאת מצרים) אמרו שירה, ממוות לחיים לא כל שכן?". חובה זו אומר החתם סופר (שו"ת או"ח ח רח) יש לקיים באדר ראשון משום ש"אין מעבירין על המצוות" ו"זריזין מקדימים למצוות", ואת זה אנו מקיימים על ידי איסור הספד ותענית ואי אמירת תחנון ביום זה. אכן את מצוות הפורים האחרות אנו מקיימים באדר שני מן הטעם שאמרו חז"ל – כדי להסמיך את גאולת פורים לגאולת פסח, אך זהו רק מדרבנן.
נמצא א"כ שבפורים קטן אנו מקיימים את המצווה מדאורייתא לעשות זכר לנס – אף שאין אנו מקיימים בו את רוב מצוות הפורים שתיקנו חכמים.
אשה הלשה עיסה בכמות החייבת בהפרשת חלה בברכה, ודעתה לחלקה, יש להבחין בין אם דעתה לחלקה לצורך עצמה לבין אם דעתה לחלקה לאנשים אחרים:
אם דעתה לחלקה לצורך עצמה, כגון שרוצה להכין כמה חלות או עוגות מאותו סוג שאין בכל אחת מהן שיעור הפרשת חלה – חייבת בהפרשת חלה בברכה, גם אם מתכוונת להקפיא חלק מהחלות או העוגות לאחר האפיה.
אם דעתה לחלק את העיסה בעודה בצק כדי להקפיא חלק ולשומרו לשבת אחרת, ואין בכל חלק שיעור המחייב בפרשת חלה – תפריש בלא ברכה.
אם דעתה לחלק את העיסה בעודה בצק לסוגים שונים של מאפים (כגון חלק לאפיית חלות וחלק לאפיית עוגות) ואין בכל חלק שיעור המחייב בהפרשת חלה – פטורה מהפרשת חלה. (שש"כ ב מב יא)
אם דעתה לחלק את העיסה בעודה בצק לאנשים אחרים, ואין בכל חלק שיעור הפרשת חלה – פטורה מהפרשת חלה. אולם, אם דעתה לחלק לאחר האפיה לאנשים אחרים – חייבת בהפרשת חלה בברכה. (שש"כ שם)
לכן, אשה שמכינה עיסה בכמות המחייבת הפרשה בברכה, ומתכוונת לחלק את החלות לחיילים לאחר האפיה – תפריש חלה בברכה.
חכמים תיקנו נטילת ידיים על פירות הטבולים במשקה. טעם התקנה, כמו בנטילת ידיים לפני אכילת פת, משום סרך תרומה, דהיינו משום כהנים האוכלים תרומה טהורה החייבים ליטול ידיהם לפני אכילת פירות תרומה כדי שהתרומה לא תיטמא. ואף שכיום אין לנו תרומה טהורה ולא טהרות, אנו נוטלים ידיים כדי שנהיה רגילים בכך לכשיבנה ביהמ"ק בב"א.
התקנה היא רק על פירות הטבולים באחד משבעת המשקים, משום שהידיים נחשבות שניות לטומאה ובלא משקים הן לא מטמאות את הפירות. אך כאשר יש משקה על הפרי והידיים נוגעות בו, הופך המשקה להיות ראשון לטומאה והוא מטמא את הפרי והופך אותו להיות שני לטומאה.
נטילת ידיים זו נעשית כמו נטילת ידיים לפני אכילת לחם, אך לא מברכים עליה משום שיש מקצת מהראשונים הסבורים שלא הצריכו נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה ולא בימינו שכולנו טמאי מתים, והיות שיש בדבר מחלוקת הרי ספק ברכות להקל ואין מברכים.
מכאן שכאשר שוטפים פרי לאכילה ואוכלים אותו בעוד המים עליו – יש צורך ליטול ידיים בלא ברכה. אבל אם מנגבים את הפרי לפני האכילה, אף אם לקחו אותו כשהיה רטוב – אין צורך בנטילת ידיים (פס"ת בשם שבט הקהתי).
כל האמור הוא רק כאשר נוגע בידיו בפרי הרטוב, אך בדבר שרגילות לאכול עם כף וכד', כגון מרק או ליפתן פירות – אין צורך בנטילת ידיים.
יש לציין שהמגן אברהם הביא שהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו, דהיינו על מקצת מהראשונים הנ"ל, אך מסקנת המשנה ברורה (קנח כ) שהעיקר כדעת רוב הפוסקים המצריכים נטילת ידיים מן הדין גם בזמן הזה.
אכן יש מקום להקל לעניין נטילת ידיים זו במקרה שנטל ידיים כבר קודם לכן, כגון כשקם בבוקר, או לאחר שעשה צרכיו, או לפני התפילה וכד' ויודע שמאז אותה נטילת ידיים שמר את ידיו בנקיות מלכלוך וטומאה – שלא יצטרך ליטול פעם נוספת לפני אכילת הפירות. (פס"ת).
הפרשת תרומות ומעשרות כוללת הפרשת תרומה גדולה ששיעורה כלשהו, מעשר ראשון שהוא 10% מהפירות, תרומת מעשר שהיא 10% מהמעשר ראשון דהיינו 1% מהפירות, וכן מעשר שני (בשנים א, ב, ד, ה לשנות השמיטה) או מעשר עני (בשנים ב, ו לשנות השמיטה) שהם 10% מהנותר לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון.
למעשה כיום אנחנו מוציאים מהפירות רק את התרומה הגדולה והתרומת מעשר דהיינו קצת יותר מאחוז אחד מהפירות משום שהם אסורים באכילה למי שאינו כהן טהור. מעשר ראשון ומעשר שני המותרים באכילה אנחנו מפרישים ע"י אמירת נוסח ההפרשה אך לא מוציאים בפועל מהפירות.
בכדי שמעשר שני יהיה מותר באכילה יש צורך לחלל אותו על פרוטה במטבע. נוסח חילול פירות מעשר שני מופיע בסידורים בסדר הפרשת תרומות ומעשרות. שווי פרוטה כיום (שבט תשפ"ד) הוא כ 8 אגורות, ועפי"ז אם משתמשים במטבע של שקל ניתן לחלל על המטבע 12 פעמים. רק לאחר שחיללנו את פירות המעשר שני על המטבע ניתן לאכול אותם עם יתר הפירות.
המטבע עליה חיללנו את פירות המעשר שני יש בה קדושה וע"כ אסור להשתמש בה וכן אסור לתת אותה לצדקה. בכדי שניתן יהיה להשתמש במטבע יש צורך לחלל את הקדושה שבה על משהו אחר. הטוב ביותר לחלל על סוכר בשווי פרוטה, להמיס אותו במים ולשופכו לכיור. בהנחה שמחיר קילו סוכר הוא כ – 5 ₪ הרי שכ 16 גרם סוכר (כשתי כפות) שווים פרוטה.
כשמחללים את המטבע על סוכר אומרים: "כל קדושת מעשר שני הנמצאת במטבע מחוללת היא וחומשה מחוללים על סוכר זה".
אם חוששים שהמטבע תאבד וכד', אפשר גם לחלל ישירות את פירות המעשר שני על סוכר בשווי פרוטה, במקום על מטבע, ולהמיסו במים כנ"ל.
ע"מ לחסוך את ההתעסקות עם המטבע ניתן לרכוש מנוי בקרן מעשרות וע"י כך לחלל את פירות המעשר שני על המטבע המצויה אצלם.
פסק המשנה ברורה (רח ס"ק נד) שכאשר מסופק אם הפירות מהארץ או מחו"ל יחתום "ועל הפירות".
אם אכל חצי מכזית מפירות ארץ ישראל וחצי כזית או יותר מפירות חו"ל יחתום "ועל הפירות". (קצות השולחן סי' ס)
אם אכל כזית גם מפירות א"י וגם מפירות חו"ל – נחלקו הפוסקים כיצד יחתום: בשו"ת דבר יהושע (ח"ב כח) פסק שבארץ ישראל יחתום "ועל פירותיה" משום שעיקר הברכה נתקנה על פירות א"י ובפרט שגם הפירות מחו"ל כבר נכנסו לארץ ויש אומרים שאפילו על פירות חו"ל הנמצאים בארץ אומרים "פירותיה". כך פסק גם הגר"י קנייבסקי (ארחות רבינו א פח) וטעמו – שזו חתימה חשובה יותר ויש בכלל מאתים מנה, וכ"כ בספר וזאת הברכה (פ"ה עמ' 55).
אולם הגרש"ז אויערבך כתב שאם יחתום "ועל פירותיה" הרי לכאורה מודה רק על פירות הארץ ולא על פירות חו"ל וע"כ צ"ע כיצד יחתום. והובא בשמו שהורה למעשה שיחתום "ועל הפירות". (שלמי ברכה סב).
ולהלכה למעשה נראה שנכון לחתום "ועל הפירות" שהרי מידי ספק לא יצאנו, וא"כ יש לנהוג כפסק המשנה ברורה במקרה של ספק שחותם "ועל הפירות".
עפ"י ההלכה אין בליעה של טעם מאוכל המונח בכלי לכלי אחר אלא אם כן יש רוטב בין הכלים.
לכן, אם מונח מאכל חלבי על נייר אפיה ואין כל רטיבות בין נייר האפיה לבין התבנית – הרי שהתבנית אינה בולעת מטעם המאכל החלבי והיא נשארת כפי שהיתה.
אולם, הנסיון מעיד שבד"כ הרטיבות עוברת דרך נייר האפיה ועל כן התבנית בולעת מהטעם החלבי ואם היתה בשרית היא נאסרת, ואם היתה פרווה – הופכת לחלבית.
אכן בנידון שבשאלה היה הדג מונח בתוך נייר כסף סגור ע"ג נייר האפיה. במצב כזה קרוב לודאי שלא נוצרת רטיבות בין נייר האפיה לבין התבנית, ואם אכן זהו המצב – התבנית נשארה פרווה.
לגבי אכילת הדג עם החמאה: מרן הבית יוסף (יו"ד פז) כתב שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, ונחלקו הפוסקים האם אכן כך דעתו או שכוונתו היתה לאסור אכילת דגים עם בשר ומה שכתב דגים בחלב הוא טעות סופר.
ולמעשה בני אשכנז לא חששו לכך כלל ולמנהגם מותר לכתחילה לאכול דגים עם חלב, ואילו בין בני ספרד יש מנהגים שונים: יש המקילים בזה ויש האוסרים ודעת הגר"ע יוסף שמנהג הספרדים לאסור אכילת דגים עם חלב.
כל זה בדגים עם חלב ממש, אך בדגים עם חמאה שאינה חלב ממש ניתן להקל אף לדעת בני ספרד, וכ"ש כאשר מדובר במצב של בדיעבד כמו בנידון דידן. (הכף החיים מקל בחמאה, וכ"כ להקל ביביע אומר י יו"ד נח, אולם הבא"ח אוסר אפילו בחמאה).
בטעם אמירת "חזק חזק ונתחזק" בסיום הספר כתב האליהו רבה שהוא "כמו שאומרים אחר כל פרק ומסכת הדרן עלך, כלומר השמר לך פן תשכח את הדברים, חזור בהן שלא תשכח. או כמו שנהגו לומר לחזן יישר כוחך כלומר גמרת מצותיך, יהי רצון שתזכה לעשות ולומר יותר מצות", ובפרי חדש כתב: "אולי יצא מנהג זה משום שהתורה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם [סנהדרין כו, ב], ועוד דאמרינן פרק אין עומדין [ברכות לב, ב] ד' דברים צריכין חיזוק ואלו הן התורה ומעשים טובים וכו' שנאמר [יהושע א, ז] רק חזק ואמץ חזק בתורה ואמץ במעשים טובים".
וכתב בספר קצות השולחן שהעולה עצמו ישתוק ולא יאמר כלום כדי שלא להפסיק בין הקריאה לבין הברכה שאחריה, ובבדי השולחן שם הוסיף שפשוט שהעולה לא צריך לומר שהרי האמירה היא אל העולה שהציבור מברך אותו.
על כן הנכון הוא שהעולה לתורה ישתוק ולא יאמר עם הציבור "חזק חזק ונתחזק", ומכל מקום בדיעבד אין זה הפסק, ויש שנהגו כך לכתחילה. (ר' שו"ת משנה הלכות ז כב, ח יח. אורחות רבינו הקהילות יעקב שבת).
אכן אם העולה אחרון הוא בעל הקורא נכון יותר שיחזור ויאמר "חזק חזק ונתחזק" כפי המנהג שבעל הקורא חוזר ואומר זאת אחר הציבור – כדי שלא יראה כפורש מן הציבור, ובמיוחד שהמילה "ונתחזק" מתייחסת לכלל הציבור ולא לעולה בלבד.
ההכנות לשבת
ביום ששי, צום עשרה בטבת, מותר להתרחץ, להסתפר, ליטול צפורנים ולעשות את כל שאר ההכנות לשבת.
(משנ"ב תק"נ ס"ק ו)
המבשל לשבת רשאי לטעום מהתבשילים, כדי לדעת אם חסר מלח וכד' , אך יפלוט מה שטעם ולא יבלע. (שו"ע תקסז א, ובמשנ"ב תקס"ז ס"ק ו)
תפילת מנחה
בתפילת מנחה קוראים "ויחל" כבכל תענית, ולמנהג בני אשכנז מפטירין "דרשו ה' בהמצאו", אומרים "עננו" בתפילת עמידה, וכן נושאים כפיים כשמתפללים אחרי פלג המנחה, אבל אין אומרים תחנון, אבינו מלכנו ווידוי מפני כבוד השבת. (משנ"ב תק"נ ס"ק יא).
יש להקדים את תפילת המנחה כדי שיספיקו להוסיף את כל התוספות הללו ולסיים את התפילה לפני כניסת השקיעה. אם ארע ונתאחרו בתפילת מנחה, רשאים בדיעבד לקרוא פרשת "ויחל" ולומר "עננו" גם לאחר השקיעה, אך אין לעשות כך לכתחילה משום שיש בזה משום זלזול בכבוד השבת. (פס"ת תק"נ, י)
לכתחילה עדיף להתפלל מנחה בתענית לאחר פלג המנחה בכדי לזכות בברכת כהנים. אולם מי שחושש שמחמת ההכנות לשבת לא יספיק להגיע בזמן לתפילת מנחה שהוקדמה – עדיף שיתפלל מנחה גדולה.
תפילת ערבית וסיום הצום
גם בשבת מסתיים הצום בצאת הכוכבים (השנה, תשפ"ד, בשעה 17:00). למעשה, משהגיע זמן צאת הכוכבים עדיין אסור לאכול עד לאחר הקידוש.
תפילת ערבית יש להתפלל מיד בצאת הכוכבים, לא יאריכו בתפילה, וימהרו לחזור לביתם מיד בסיום התפילה.
בשעת הצורך אפשר להתפלל אחרי השקיעה ולפני צאת הכוכבים אך אין לקדש לפני צאת הכוכבים. אם לא קראו קריאת שמע בזמן, יש להקדים ולקרוא קריאת שמע לפני הקידוש.
אם בני הבית רעבים וקשה עליהם התענית, יקדימו את הקידוש לאמירת שלום עליכם, יאכלו מעט ואח"כ ישירו שלום עליכם וכו' כנהוג.
נשים שקשה להן לחכות עד שבעליהן יחזרו מבית הכנסת, יכולות לקדש מיד בצאת הכוכבים, ולאכול מזונות כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. (משנ"ב רעג ס"ק כה)
יה"ר שנזכה שיהפכו ימי הצומות הללו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
כתב השולחן ערוך (סימן תרעז סעיף ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו". חיוב השרפה הוא משום שהדלקת הנרות היא זכר להדלקת המנורה, ולכן עשו חכמים את השמן, לעניין זה, כהקדש. (הליכות שלמה).
אם אין אפשרות לשרוף את השמן אפשר לשפוך אותו במקום שבני אדם לא ידרכו עליו (כגון בכיור) או לשים אותו בתוך כלי סגור ולזרוק לאשפה, אך לכתחילה יש לשורפו. (משנ"ב דרשו בשם הגרי"ש אלישיב).
בשאר הלילות אם נותר שמן יכול להשתמש בו למצוה בלילות הבאים, ואף אם ביום הקודם שימש השמן לנר החובה (הראשון) ורוצה ביום זה להשתמש בו לנר ההידור (השני) – מותר. אך הנותר ביום השמיני אין להשאירו לשנה הבאה משום שחוששים לתקלה שיבוא להשתמש בו במהלך השנה.
השמן שנותר אסור בכל שימוש, ואף לנרות שבת אין להשתמש בו משום שהוקצה למצות נר חנוכה.
נחלקים הפוסקים בשאלה האם איסור חל על כל השמן שנתן בנר או רק על השמן הדרוש לשיעור הדלקה של חצי שעה: יש אומרים שרק השמן המיועד לחצי שעה הוקצה למצוותו, ועל כן אם דלק חצי שעה ונכבה לאחר מכן – הנותר מן השמן מותר בשימוש. ויש אומרים שכל השמן שנתן בנר הוקצה למצוותו ועל כן גם אם כבה לאחר חצי שעה – הנותר מן השמן אסור בהנאה.
ולמעשה, אם רוצה להשתמש בשמן שנותר לאחר שיעור ההדלקה יתנה מראש, לפני שמדליק, שאינו מקצה את השמן הנותר לאחר שדלק שיעור הדלקה של חצי שעה. (משנ"ב שם)
מה שנשתייר בבקבוק אין בו קדושה כלל, וכן מי שיש לו ערכת פתיליאור (=כוסיות עם שמן ופתילה המוכנים להדלקה), ולא השתמש בכל הכוסיות, יכול להשתמש בכוסיות שנותרו לכל שימוש – גם שאינו של מצוה. (ביה"ל שם ד"ה הצריך)
יש להבחין בין מצב בו אדם נוסע לבדו למלון לבין מצב בו נוסע עם משפחתו: אם נוסע לבדו ואשתו מדליקה עליו בבית, למנהג הספרדים יוצא ידי חובה בהדלקתה ואינו רשאי להדליק במלון בברכה, ולמנהג האשכנזים מדליק במלון בברכה אף אם אשתו מדליקה בביתו. אם המשפחה כולה נוסעת למלון – לכל הדעות חייב להדליק במלון.
לכן, היות שהמשפחות המפונות נמצאות כולן במלון, הרי שהן בני אשכנז והן בני ספרד חייבים להדליק במלון. למנהג בני ספרד ידליקו חנוכיה אחת לכל משפחה, ולמנהג בני אשכנז יכול כל אחד מבני המשפחה להדליק חנוכיה בעצמו.
לגבי מקום ההדלקה במלון: הטוב ביותר להדליק בחדר במלון משום שהחדר נחשב כקנוי לו לתקופת שהותו במלון והרי זה כביתו. אם יש בחדר חלון או מרפסת וניתן לראות מבחוץ את הנרות שמדליק שם – ידליק בחלון או במרפסת של חדרו.
אם בית המלון אוסר על הדלקת נרות בחדרים, אינו רשאי גם מבחינת ההלכה להדליק בחדרו ואם ידליק שם נחשב כגזלן, וע"כ ידליק בפתח המלון הפונה לרשות הרבים, ואם אינו יכול להדליק שם ידליק בלובי של המלון או בחדר האוכל (אם גם אוכל במלון).
יש מי שכתב שכאשר לא מאפשרים להדליק בחדרים ומדליקים כולם בלובי או בחדר האוכל, הרי שלדעת בני ספרד אין להדליק כל משפחה ומשפחה בנפרד אלא ידליקו חנוכיה אחת וכולם ישתתפו בפרוטה, אך למעשה נראה שגם לבני ספרד משפחה המפונה מביתה ונמצאת כולה במלון ורוצה להדליק בפני עצמה יכולה להדליק ולברך בפני עצמה גם כאשר מדליקים בלובי או בחדר האוכל.
נשוי הנמצא בחנוכה במילואים ואשתו נשארה בבית, תדליק היא נרות חנוכה בבית, ובעלה יוצא בזה ידי חובה.
למנהג האשכנזים, אם יש לבעל אפשרות להדליק נרות חנוכה במקום בו נמצא, טוב יותר שיכוין שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו על מנת שידליק בעצמו, ועדיף שידליק לפני שאשתו הדליקה בבית שאז ודאי לא יצא ידי חובה בהדלקתה.
מה שאמרנו שהבעל יוצא ידי חובה בהדלקת אשתו הוא רק כאשר אשתו מדליקה נרות בביתם, אך אם מתארחת בבית אחר, כגון שנסעה לבית הוריה ואינה מדליקה בביתם, אינה מוציאה את בעלה ידי חובה ועליו להדליק בעצמו.
רווקים המשרתים במילואים והוריהם מדליקים נרות חנוכה בביתם, למנהג הספרדים פטורים מהדלקת נרות חנוכה, ולמנהג האשכנזים – חייבים.
נחלקים הפוסקים בשאלה האם אדם שאינו נמצא בתוך בית יוכל להדליק נרות חנוכה. לכן, למעשה, כאשר מדליקים נרות חנוכה בצבא יש להדליקם במקום שיכול להחשב "בית" כגון אוהלים שגובהם לפחות עשרה טפחים או כלי רכב שיש להם גג כגון טנקים. מקומות אלו יחשבו ביתם כאשר אוכלים או ישנים שם. כמו"כ יוכלו להדליק בחדר האוכל. מי שאין לו מקום שניתן לראותו כבית – ידליק בלא ברכה.
מי שפטור מהדלקת נרות מחמת שמדליקים עליו בביתו כנ"ל, טוב שישמע את הברכות מחייל אחר, ואם אין שם מי שמדליק אך יש שם רווקים החייבים בהדלקה ואינם מדליקים – ידליק בברכה ויוציא אותם ידי חובה.
פינוק החיילים באוכל טעים וכד' הינו מצווה גדולה משום שתורם להרמת המורל של החיילים וחיזוקם הן מחמת עצם הדבר והן מחמת שרואים שהעם כולו עומד מאחוריהם ורואה בהם את שליחיו המסורים. על ברוכים יהיו כל השותפים במיזם חשוב זה.
לגבי שימוש במעשר כספים, פסק הרמ"א (יו"ד רמט א) שאין לעשות ממעשר כספים דבר מצווה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצווה אלא יתנו לעניים.
על כן היות שכאן אין מדובר בצדקה לעניים הנכון שלא להשתמש לשם כך לכתחילה בכספי מעשר כספים.
אכן, יש מהפוסקים שכתבו שאם מתחילת הנהגתו של אדם להפריש מעשר כספים קיבל עליו להשתמש בכספי המעשר לא רק לעניים אלא גם למצוות אחרות שאין עליו חובה לקיים, רשאי לעשות כן (לקט יושר), ולשיטתם יוכל להשתמש בכספי מעשר כספים לצורך פינוק החיילים וכדו' אם כשהתחיל להפריש מעשר כספים קיבל עליו מראש להשתמש בכסף לכל דבר מצווה. (התניה כזו אינה מועילה למצוות שמוטל על האדם לקיים כגון קניית תפילין או ארבעת המינים לעצמו שאינו רשאי לקנות מכספי מעשר כספים).
יש להדגיש שאין זה דומה למה שכתבנו בתחילת המלחמה שניתן להשתמש בכספי מעשר כספים לצורך הספקת ציוד לחיילים או למפונים מביתם, משום ששם היה מדובר בציוד שהיו זקוקים לו והיה חסר וזה היה נחשב כצדקה אף שאין מדובר בעניים, משום שבאותה שעה ובאותו מקום לא היה להם את הציוד הדרוש להם.
ראשית יש לציין שרצונם של החיילים לקבוע מזוזה במקומות אליהם נכנסים מחבר אותם אל חייליו הצדיקים של מונבז המלך בימי בית שני עליהם מספרת גמרא (מנחות לב ע"ב) שהיו תולים מזוזות במקומות בהם לנו, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונה סי נח) הוכיח מכאן שגם מי שדר בבית חברו בחינם חייב במזוזה.
אמנם אמר לי מו"ר הגר"י אריאל שליט"א שיש להניח שחייליו של מונבז לא ברכו על המזוזה משום שהמקום לא היה בבעלותם – כדין פונדק שהדר בו בתוך ל' יום פטור ממזוזה אפילו בארץ ישראל, ואינו דומה לשוכר בית בארץ ישראל שחייב במזוזה מיד (שו"ע רפו כב), משום ששוכר יש לו בעלות מסויימת משא"כ הדר בפונדק שיש לו רק זכות שימוש במקום. על כן גם בנידון דידן היות שבשלב זה אין כוונה להחזיק בבתים אלו כבעלים ע"כ רשאים לקבוע אך בלא ברכה. (וע' בפת"ש רפ"ו ס"ק יז שרשאי לברך גם בתוך ל' יום אך יתכן שזה רק כשכוונתו לדור שם גם לאחר ל' יום. ור' שו"ת אגר"מ יוד א קעט).
ומ"מ אם וכאשר יוצאים מהבתים הללו באופן שהערבים יחזרו לשם – יש להקפיד להוריד את המזוזות ולא להשאירם שם.
והוסיף הגר"י אריאל שליט"א שיאמרו שמע ישראל בעת קביעת המזוזה כפי שהיה כהן משוח מלחמה אומר, וכפי שבארו חז"ל שאמר להם "אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם".
כתב המשנה ברורה (תקפא ס"ק כז) שאין לילך על קבר אחד שתי פעמים ביום אחד. מקור הדברים הוא בצוואת רבי יהודה החסיד (יב) שם נאמר: "לא ילך אדם על קבר אחד שני פעמים ביום אחד, אלא יבקש כל רצונו ולא ישוב עד למחר".
מלשונו של רבי יהודה החסיד דייק הגר"א וולדינברג (אבן יעקב מד ד) שהמדובר רק אם בעת שביקר בפעם הראשונה כבר ידע כל מה שיש לו לבקש, אך אם נתחדש לו אח"כ דבר שיש לבקש עליו שלא ידע עליו קודם לכן – יכול לבקר פעם שניה ולבקשו אפילו באותו יום.
על כן, מותר, למשל, להתפלל בקבר רשב"י במירון באותו יום תפילת שחרית ומנחה, שהרי כאשר היה שם בתפילת שחרית לא יכול היה להתפלל עדיין מנחה.
ומכל מקום מפורש שההקפדה היא רק על אותו קבר אך לא על שני קברים שונים שרוצה לבקש אצל כל אחד מהם בקשות, שפשוט שאין כל בעיה לעשות זאת באותו יום.
ור' בספר שאלת רב (עמ' פז) שנשאל הגר"ח קנייבסקי אם שני קברים נמצאים בחלקה אחת ומתפלל בקבר אחד וממשיך להתפלל בקבר השני, האם יכול אח"כ לחזור לקבר הראשון שהוא באותו חלקה והשיב "אם חשב שלא לחזור אל יחזור", הרי שאין כל בעיה להתפלל ביום אחד בשני קברים שונים, וכל שכן שהדבר מותר כאשר מטרת העליה לקבר אינה בקשת בקשות אלא השתתפות באזכרה.
מצווה גדולה לסייע לאחינו שבדרום. רכישת תוצרת חקלאית שלהם כדי למנוע התמוטטותם הכלכלית מהווה קיום מצוות צדקה במעלה הגבוהה ביותר (שו"ע רמט ו). בנוסף יש בכך שותפות במצוות ישוב ארץ ישראל וכן קיום מצוות "או קנה מיד עמיתך" על פיה יש להעדיף רכישה מישראל. (ויקרא כה יד וברש"י שם).
עם זאת, יש לכתחילה לרכוש תוצרת חקלאית רק ממקומות שיש להם אישור כשרות על מנת לוודא שהופרשו תרומות ומעשרות ואין חשש עורלה.
אכן, בנסיבות הנוכחיות, ניתן יהיה לסייע לחקלאי העוטף ע"י רכישת תוצרת חקלאית גם בהעדר אישור כשרות, אך יש לשים לב לכללים דלהלן:
- ירקות ניתן לרכוש בלא הגבלה אך יש להקפיד להפריש תרומות ומעשרות. (יש לזכור להפריש תרומות ומעשרות לפני שבת. אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת).
- בחלק מהפירות עלול להיות חשש ערלה. נחלקו הפוסקים בשאלה מהו אחוז הערלה בפירות שאם הוא קיים נאסרים כל הפירות, ויש בעניין זה ג' שיטות: א. מעל 50%. (הגר"ע יוסף, אך ציין שהמחמיר תבוא עליו ברכה). ב. מעל 10% (הגר"ח קנייבסקי). ג. מעל 4-5% (הגרי"ש אלישיב).
במצורף קישור ללוח ערלה של בית המדרש להלכה בהתיישבות, שם ניתן לראות את אחוזי הערלה בכל אחד ממיני הפירות.
יש לציין שבעצי רימון מצוי שהאילן מוציא ענפים חדשים מהקרקע וע"כ עלול להיות חשש ערלה גם אם אחוז העצים החדשים המופיע בלוח הוא נמוך.
- כמו בירקות גם בפירות המותרים בקניה יש להקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות.
קישור ללוח הערלה:
- כאשר נשמעת אזעקה יש להיכנס למרחב המוגן בהתאם להוראות פיקוד העורף גם אם מדובר באמצע תפילת עמידה.הטוב ביותר, אם אפשר, להיכנס למרחב המוגן בלא לדבר ולהמשיך שם בתפילה מהמקום שהפסיקו.אם לא ניתן להמשיך את התפילה במרחב המוגן, הרי שכאשר יוצאים ממנו וחוזרים לבית הכנסת יש לנהוג באופן הבא:אם עומד בתפילת עמידה, היות שהשהות במרחב המוגן היא של 10 דקות, שהוא יותר מכדי הזמן הנדרש לסיים תפילת עמידה מתחילתה לסופה, הרי שכאשר חוזר לבית הכנסת יתחיל את תפילת עמידה מחדש. (שו"ע קד ה).אם עומדים בחזרת הש"ץ והתפילה הופסקה במשך כל השהות במרחב המוגן, הרי שכאשר חוזרים לבית הכנסת יתחילו את חזרת הש"ץ מחדש. (שע"ת סי' תרכ) ואם כבר נשאו הכהנים כפיהם בפעם הראשונה, הרי שכשהש"ץ חוזר על התפילה בפעם השניה לא יעלו הכהנים פעם נוספת לשאת כפיהם אלא הש"ץ יאמר אלוקינו ואלוקי אבותינו… (ר' פס"ת קכח יא).אם עומדים בכל מקום אחר בתפילה הרי שכאשר חוזרים לבית הכנסת ימשיכו ממקום שפסק. (משנ"ב סה ס"ק ב, קד ס"ק טז).אם עומדים בקריאת התורה, יפסיקו את הקריאה ויכסו את ספר התורה ולאחר שיחזרו ימשיכו ממקום שפסקו. אם הפסיקו את הקריאה אחר ברכת העולה קודם שהספיקו לקרוא: אם העולה לא הפסיק בדיבור – יתחילו לקרוא בלא לברך ברכה ראשונה, ואם דיבר אפילו מילה אחת – יחזור ויברך. (משנ"ב קמ ס"ק ו)
- מצווה לייפות את הסוכה ולתלות בה נוי סוכה ופירות חשובים.קישוטים שרוחבם 4 טפחים (32 ס"מ) ומעלה, וכן מאוורר התלוי מתחת לסכך, יש לתלות לכתחילה בתוך 4 טפחים סמוך לסכך. אם המרחק גדול יותר יש להימנע מלשבת תחתם, ויש מקילים כאשר הקישוטים חמתם מרובה מצילתם וחלקם בתוך 4 טפחים. (ר' משנ"ב תרכז ס"ק יא. פס"ת שם הערה 10,11).לכתחילה נכון לתלות את כל הקישוטים בתוך 4 טפחים סמוך לסכך משום שלעיתים ישנם כמה קישוטים הסמוכים זה לזה, שאף שבכל אחד כשלעצמו אין רוחב של 4 טפחים – ביחד מצטרפים לשיעור זה.נחלקו הדעות לגבי תליית פירות ערלה. יש האוסרים משום שפירות ערלה אסורים בהנאה, ויש מתירים משום שהנאת ראייה אינה נחשבת הנאה ועוד שמצוות לאו ליהנות ניתנו. ולמעשה אפשר להקל (ר' ילקוט יוסף מועדים שו"ת ס' יט), ובודאי כאשר מדובר בפירות שנוהגים בהם ערלה מספק (כגון שלא יודעים האם לצרף את התקופה שהעץ היה במשתלה משום שלא ידוע מתי בדיוק נשתל וכן האם הונח שם על הקרקע או על מצע מנותק).תאורה שמתחממת יש להרחיק מהסכך מחשש שריפה!נוי סוכה הוקצה למצוותו לכל ימי החג ולכן אסור להשתמש בו שימושים אחרים, אך מותר להסירו בחול המועד מפני הגשמים, ובשבת ויו"ט הוא נחשב מוקצה ואין לטלטלו. (הליכות שלמה ז, כז).
- בשו"ת מנחת שלמה (תניינא ב-ג סי' נג) כתב הגרש"ז אויערבך שיש לאסור נעילת נעליים דמוי עור ביוה"כ מחשש מראית עין, כפי שאסרו מחשש מראית עין אכילת דם דגים (אלא אם כן ניכר שהוא דם דגים המותר באכילה כגון שיש בו קשקשים) וכן אכילת חלב שקדים עם בשר.מאידך בספר אשרי האיש (ח"ג פכ"ב ו) מובא בשם הגרי"ש אלישיב שהיות שכולם יודעים שישנם נעליים כאלו בשוק אין בזה חשש מראית עין, וכ"כ בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח תריד) שאין לאסור, משום מראית עין, לנעול ביום כיפור נעלי גומי שדומים לנעלי עור, שמאחר שנעלי גומי אלו נפוצים מאד, ממילא אין לחשוש בהם משום מראית עין.אלא שבנידון דידן, אף אם לא נחשוש למראית עין יש מקום לאסור מן הטעם שכתב באשרי האיש שם, שכל שהוא מגין וחופה רגלו, והסכמת בני אדם עליו שהוא מנעל, וגם נוהגים כך במשך השנה הרי הוא נחשב מנעל, וכן כב להחמיר בזה הגר"נ קרליץ (חוט שני יו"כ עמ' קלו).ולכל זה יש לצרף מה שמביא המשנ"ב (תקי"ד ס"ק ד) שמי שאפשר לו נכון להחמיר ולא לצאת במנעל שההולך בו אינו מרגיש כלל שהוא יחף.ונראה עוד להוסיף, שאף אם מעיקר הדין אין כאן חשש מראית עין, היות שאנשים עלולים בפועל לחשוד בו שנועל נעלי עור (כפי שהשואל סיפר לי שגבאי בית הכנסת בו התפלל העיר לו על כך), הרי שראוי להמנע מכך כדי לא לגרום ביו"כ ליהודי לחשוד בכשרים.לסיכום: אין ללכת ביום כיפור בנעלים דמוי עור שמשתמשים בהם כל השנה כנעליים רגילות.
- הקידוש בליל שני של ר"ה שהוא מוצאי שבת הוא בסדר יקנה"ז, דהיינו שלאחר ברכת בורא פרי הגפן מברכים על הנר בורא מאורי האש.
- ישנם חילוקי מנהגים לגבי הנר שעליו יברכו בהבדלה זו ברכת מאורי האש:
יש המברכים על שני גפרורים או נרות אותם מדליקים מאש דולקת, ומצמידים אותם יחד כפי שעושים בכל מוצ"ש, ויש הסוברים שאין להצמידם משום שחוששים שהפרדתם נראית ככיבוי, ויש המכינים מראש נר קטן עם פתילה כפולה אותו מדליקים מאש דולקת לצורך הברכה.
יש שאין מדליקים כלל נר מיוחד לצורך ההבדלה ומברכים ברכת בורא מאורי האש על הנרות שהדליקו לכבוד יו"ט. (ר' שש"כ סב יח. ציץ אליעזר יד מב).
בכל מקרה אין לכבות ביו"ט את הנר או הגפרור ויש להניחם שיכבו מעצמם.
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה
- לכתחילה יש לאכול סעודה שלישית קודם תחילת שעה עשירית (15:40 בר"ה תשפ"ד), כדי שיאכל סעודת ליל יו"ט שני לתיאבון, ויתפלל מנחה קודם לכן.
- אפשר גם לחלק את סעודת יו"ט לשני חלקים, ובאמצע הסעודה לברך ברכת המזון, ללכת ללמוד משהו וכדו', ולאחר מכן לחזור וליטול ידיים ולאכול את המשך הסעודה ויחשב לסעודה שלישית.
- אם לא הספיק לאכול סעודה שלישית לפני תחילת שעה עשירית יאכל מעט יותר מכביצה פת ויקפיד שלא יהיה שיעור קביעת סעודה, ולפחות יאכל כזית מזונות או פירות לסעודה שלישית. (כך ינהג גם מי שמקפיד להתפלל דווקא מנחה קטנה ורוצה לאכול סעודה שלישית רק אחרי מנחה קטנה).
בשמירת שבת כהלכתה (י, י) אסר להוציא בשבת אוכל מהמקפיא על מנת שיהיה ראוי לאכילה במוצאי היום משום שנחשב כהכנה האסורה משבת ליו"ט, וא"כ כ"ש שיש לאסור הנחה על הפלטה אף אם כרגע היא כבויה משום שבכך אינו רק מונע את הקירור אלא אף גורם לחימום.
ואמנם בשו"ת שבט הקהתי (א קנח) התיר להוציא חלה מהמקפיא לצורך הלילה, בהסתמך על שו"ת מהרש"ג (א ס"א) שבדברים שאם לא יעשה בשבת לא יוכל כלל לעשותם לאחר השבת אין איסור הכנה, והיות שאם לא יוציא את החלה מהמקפיא בשבת יצטרך להמתין במוצ"ש כמה שעות עד להפשרה, וע"י כך יתבטל מסעודת יו"ט – מותר להוציאה בשבת. אך אין בכך בכדי להתיר את הנחת האוכל על הפלטה משום שחימום האוכל במוצ"ש אינו לוקח כמה שעות.
אולם, בילקוט יוסף (שבת ח"א כרך ב (תשע"א) עמ' רצט) כתב שמעיקר הדין אין בהנחת אוכל על הפלטה משום הכנה, בהסתמך על החיי אדם (כלל קנג ו) שכתב שבשעת הדחק כשלא ימצא בלילה יין בקלות, מותר להביא יין מיו"ט ראשון ליו"ט שני, דזה לא נקרא הכנה, רק שצריך להביאו בעוד היום גדול שלא יהיה ניכר הדבר שעושה זאת לצורך הלילה, ויעשה זאת בשינוי כגון שלא יביאו בסל כדרך שעושה בחול, והביאו המשנ"ב (תרס"ז ס"ק ה) אך ציין שההיתר הוא רק אם עושה זאת לצורך מצווה.
בטעם הדבר ביאר החיי אדם שאיסור הכנה הוא רק כאשר גומר את העניין וכמו שמותר להביא שולחנות הביתה בעוד היום גדול לצורך סעודת הלילה ורק לסדרם במקומם יהיה אסור.
ע"כ למעשה, בשעת הדחק, המניח בשבת אוכל יבש מבושל כל צרכו על פלטה כבויה שעתידה להידלק בכדי לחממו לצורך סעודת ליל יו"ט שני, יש לו על מה לסמוך, ובלבד שיעשה זאת בעוד היום גדול, ומ"מ לכתחילה אין לעשות כן.
פסק השולחן ערוך (או"ח רכח א): "על ימים ונהרות, הרים וגבעות ומדברות, אומר: בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית; ועל הים הגדול, והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים, אומרים: ברוך אתה ה' אמ"ה עושה הים הגדול," ויש שגורסים בלשון עבר "שעשה את הים הגדול".
הרי שעפ"י פסק השו"ע יש לברך על ראיית הים התיכון "עושה (או שעשה את) הים הגדול", ונקרא "הים הגדול" משום חשיבותה של ארץ ישראל השוכנת לחופו.
אולם המשנה ברורה שם הביא שהרבה אחרונים חולקים על המחבר וסוברים שדווקא על האוקיינוס מברכים "עושה הים הגדול", אך על הים התיכון יש לברך כמו על שאר ימים – עושה מעשה בראשית.
נמצא א"כ להלכה שבני ספרד יברכו על ראיית הים התיכון "עושה (או שעשה את) הים הגדול" כפסק השולחן ערוך, ובני אשכנז יברכו "עושה מעשה בראשית", כפוסקים שהביא המשנה ברורה, וכדי לצאת גם ידי דעת המחבר יוכלו להוסיף מיד בתוך כדי דיבור לברכה את את המילים "עושה (או שעשה את) הים הגדול". (מנחת יצחק א קי).
על ראיית ים כינרת מברכים לכל הדעות עושה מעשה בראשית, ויש לברך רק כאשר רואה את הים כולו או רובו, ולא כאשר רואה חלקו בלבד, משום שיתכן שהחלק הזה אותו הוא רואה אינו מששת ימי בראשית.
עוד יש לציין שעל ראיית ים המלח אין מברכים משום שמפורש בחז"ל שאינו מששת ימי בראשית אלא נוצר מאוחר יותר ע"י התבקעות ההרים מסביב שגרמו למים לזרום לתוכו. (פס"ת).
את הברכה מברך רק מי שלא ראה את המקום במשך שלושים יום ומתפעל מראייתו.
פסק השולחן ערוך (חו"מ שמט ג): "קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין; ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדיל", הרי שרק אם החפץ שגנב נמצא בידו חייב להחזירו, אך אם החפץ אינו קיים – פטור מלהחזיר את שוויו, משום שבשעה שגנב נחשב כחסר דעת. כך פוסק השו"ע (חו"מ תכד ח) גם לגבי קטן שחבל באחרים, שאף לאחר שהגדיל פטור מלשלם משום שבשעה שחבל לא היה בן דעת. וכן פסקו הרמב"ם והרא"ש.
אולם בספר חסידים (סימן תרצב) כתב: "חד בא לפני חכם א"ל זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם וגם הייתי חוטא בשאר חטאים אמר שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבות כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד וכיון שהייתי קטן למה אני צריך תשובה ולשלם, א"ל כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם שהרי יאשיהו שב מכל עונות ושלם כל אשר דן שלא כדין שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו…"
ויש שכתבו שבעבירות שבן נח חייב בהם גם קטן חייב בהם כשיגדיל, והיות שגם בני נח אסורים להזיק, ממילא צריך הקטן לכשיגדיל לעשות תשובה על מה שהזיק, והתשובה היא ע"י תשלום הנזק. (דברי חיים, מובא בפתחי חושן פרק י הערה קטו).
ומסתבר שכל זה כאשר גנב או הזיק משעה שהגיע לכלל חינוך – אף שלא הגיע עדיין למצוות, אך על מה שהזיק לפני שהגיע לגיל חינוך ודאי שפטור.
ולמעשה, קטן שגנב או שהפסיד ממון לחבירו, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו. (יביע ח, חו"מ ו)
תשובה 111
לשאלת רב מלאו את הטופס המצורף למטה
