מהות העירוב

עירוב תחומין:

מדין תורה, אסור לאדם ללכת יותר מאלפיים אמה (כקילומטר אחד) מחוץ לעיר שבה הוא שוהה. הוראה זו באה כדי לשמור על אופיה הרוחני המיוחד של השבת ("אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" – שמות טז כט), וכדי למנוע שמועד קדוש זה יבוזבז על הליכות מיותרות. תחילת תחום שבת לצורך זה היא הבתים האחרונים לכל צד של היישוב. אם חייב אדם ללכת ליישוב אחר, מרוחק יותר מקילומטר, עליו להניח בערב שבת מזון של שתי סעודות במקום מוצנע לפני תום התחום, שאליו מותר לו ללכת בשבת. כך הוא כאילו "קובע" את מקום שבתו בנקודה זו, וכך הוא מערב את התחומים ומאפשר הליכה של קילומטר נוסף ממקום המזון.

עירוב חצרות – שיתוף מבואות

המלאכה האחרונה מתוך ל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת, היא הוצאה והכנסה של חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן טלטולו ארבע אמות ברשות הרבים.

רשות הרבים הוא שטח פתוח שרבים מהלכים בו, מפולש מצדדיו, שרוחבו כ- 16 אמה (כ- 10 מטרים). יש אומרים שהשטח נחשב רשות הרבים רק אם עוברים בו  60 ריבוא איש ביום.

בימינו נוהגים למתוח מסביב ליישוב חוטים על גבי עמודים. חוטים אלו יוצרים צורת הפתח הנחשבת כחומה, וכך הופך הישוב כולו לרשות היחיד.

חכמים אסרו גם הוצאה והכנסה של חפצים מרשויות יחיד בבעלות שונה ועל כן, כדי להתיר הוצאה והכנסה מהבתים הפרטיים לרחוב, יש צורך ליצור שותפות סמלית בין כל החצרות והבתים. שיתוף זה נקרא שיתוף מבואות או עירוב חצרות. עירוב החצרות בא להתיר את הטלטול מהבתים לחצר המשותפת, ושיתוף המבואות בא להתיר את הטלטול מהחצרות למבוי המשותף לכמה חצרות.

עירוב החצרות נעשה בד"כ ע"י מצות אותם מזכים פעם בשנה, בערב פסח, לכלל תושבי העיר. את המצות מניחים בד"כ בבית הכנסת כדי שייראו לרבים.